לידה היא המקום שבו אישה פוגשת את עצמה,
זהו לא רק אירוע ביולוגי שבו נולדים תינוקות, אלא מרחב שבו נולדות גם אימהות
אני רואה שוב ושוב איך הניסיון לצמצם את הלידה לאירוע רפואי בלבד מפספס את מהותה–מפגש עמוק בין גוף, רגש ותודעה. בתוך תרבות שמקדשת שליטה ובטיחות, נשים לומדות לא לסמוך על הגוף שלהן ולא להקשיב לסמכות הפנימית שלהן. הכוח הפנימי והידיעה האינטואיטיבית הופכים למשהו שיש להטיל בו ספק. הניתוק הזה מתחיל הרבה לפני ההריון – במסרים החברתיים שטמועים בנו מילדות, שמרחיקים אותנו מעצמנו ומכוחות החיים שלנו.
לידה כמרחב אקולוגי
לידה אינה מנותקת מהסביבה שבה היא מתקיימת, אלא תלויה בה - בתנאים, בקשרים ובמערכות היחסים. וכמו בכל מערכת חיה, כשמשנים את התנאים משתנה גם התהליך. מתוך ההבנה הזו אני רואה בפרדיגמה המיילדותית מענה וריפוי - גישה שאינה מבוססת על שליטה והיררכיה, אלא על הקשבה, קשר וליווי. גישה שמכירה בחשיבות של ידע מקצועי ותמיכה רפואית, אך אינה מציבה אותם מעל האישה אלא לצידה, ואינה מתיימרת לדעת טוב ממנה מה נכון עבורה.
התפקיד שלי כמיילדת הוא לא לנהל לידות, אלא להיות לצד נשים לאורך הדרך: להקשיב, ללוות, להחזיק מרחב, ולאפשר בחירה מתוך ידע, נוכחות והקשבה.
מיילדות והפרדיגמה המיילדותית הן בעיניי דרך חיים - דרך לפעול בעולם לא מתוך שליטה והיררכיה, אלא מתוך הקשבה, קשר והליכה משותפת בתוך מציאות שמבקשת מאיתנו לבנות דרכים חדשות יחד.