בדיקות פתיחה הן ה- BREAD AND BUTTER של חדר לידה. זהו המדד המרכזי שלפיו מודדים את קצב התקדמות הלידה.
זה לא תמיד היה כך. לפני שלידות עברו לבתי החולים, בדיקות פתיחה נעשו בעיקר במצבי לידה מורכבים ולא כחלק משגרה.
נקודת המפנה המשמעותית התרחשה בשנות ה- 50 , כשד״ר פרידמן פרסם את עקומת הלידה שלו, שקבעה שקצב ההתקדמות בלידה הוא כ-1 ס״מ לשעה ומכאן נולד הרעיון שיש “קצב תקין” אחד ללידה.
במהלך שנות ה- 70, בעקבות המלצות ארגון הבריאות העולמי (WHO), הפרטוגרמה הפכה לכלי המדידה בחדרי הלידה. זהו גרף שמתאר את התקדמות הלידה לפי קצב פתיחת צוואר הרחם וירידת ראש התינוק באגן, וכדי למלא את הגרף יש לבצע בדיקות פתיחה באופן שגרתי כל כמה שעות.
רק ב-2010 פורסמה עקומת ז’אנג, שמצאה כי ישנה שונות גדולה בקצב ההתקדמות בין נשים וכי אין “קו אחד נורמלי”, אלא טווח רחב של קצבי פתיחה תקינים.
ומנגד, סקירת Cochrane מ-2018 קבעה שאין מספיק ראיות לכך ששימוש שגרתי בפרטוגרמה משפר תוצאות לידה לאם או לתינוק. למרות זאת, בתי חולים ממשיכים לנהל לידות סביב הכלי הזה, דבר שלעיתים מוביל להתערבויות מיותרות כמו מתן פיטוצין, לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי.
מעבר לשאלת הראיות, יש כאן גם בעיה עמוקה יותר ברמה המקצועית והאנושית. בדיקות פתיחה שגרתיות אינן רק פעולה קלינית, הן משנות את נקודת המבט על הלידה עצמה. הן מזיזות את המוקד מהאישה אל צוואר הרחם שלה, ומהתהליך הפיזיולוגי השלם, המורכב והלא לינארי אל מספר בודד.
כך, הבדיקה הווגינלית מרחיקה את המיילדת מהפרדיגמה המיילדותית זו שרואה בלידה תהליך חי, משתנה, רגשי וגופני ודוחפת אותה אל פרדיגמה רפואית- טכנית, הרואה בלידה אירוע לינארי, מדיד וצפוי. כך נוצר ניתוק: בין המיילדת לאישה, בין האישה לגופה, ובין המציאות החווייתית של הלידה לבין האופן שבו היא מתועדת ומנוהלת.
גם כשברור לכולנו שהלידה אינה מתקדמת בקו ישר, אנחנו ממשיכות למדוד אותה באופו הזה והפער שנוצר מעצב את האופן שבו מתקבלות החלטות, מופעלות התערבויות, ולעיתים גם את תחושת המסוגלות של האישה עצמה.
כמיילדות, אנחנו יודעות להעריך את התקדמות הלידה בדרכים נוספות: התנהגות האישה, התנועות שלה, הקולות, הנשימה, ההפרשות והאנרגיה בחדר. כל אלה נותנים לנו מידע עשיר, בלי הצורך בבדיקות פולשניות חוזרות.
אז מה ניתן לעשות? בתור התחלה – לשאול למה רוצים לבדוק? מה המטרה בבדיקה? האם ממצאי הבדיקה ישפיעו על קבלת החלטה מסוימת? או שמדובר בבדיקה שגרתית מתוך הרגל מערכתי?
חדר הלידה הוא לא רק מרחב רפואי מבוסס מחקר. הוא גם מרחב המבוסס על תרבות ארגונית עם הרגלים, שיטות עבודה ופרקטיקות שהתקבעו במשך השנים ולא תמיד משום שהוכחו כמיטיבות עם נשים ותינוקות.
ככלל, חשוב להתבונן על מערכות ממבט- על ולהבין את ההקשר הרחב שבו הן פועלות אך במקביל יש צורך לעצור, להתקרב ולבחון את המציאות היומיומית: את "ההלכה למעשה", את הפעולות שנחשבות “מקובלות” או “סטנדרט טיפול”, ולהזמין חשיבה מחודשת עליהן.בתמונה: Annette Messager | Sleeping Songs