אודרי לורד (Audre Lord) – תיארה במאמרה את "הארוטי" ככוח חיים, מקור של ידע פנימי, אינטואיציה וחיות המחבר אדם לאמת הגופנית הרגשית והרוחנית שלו. הארוטי, במובן שלה, אינו מצטמצם למיניות, הוא איכות של נוכחות מלאה בעולם. זהו כוח שמאפשר לנו לדעת מבפנים, להרגיש בעומק, ולפעול מתוך חיבור לעצמנו.
“The erotic is a resource within each of us that lies in a deeply female and spiritual plane”
לורד טענה שהתרבות המערבית הפטריארכלית חוששת מהכוח הזה ולכן מורידה מערכו, משמיצה אותו ובפועל מנתקת ממנו נשים ואף גברים.
“We have been taught to suspect this resource, vilified, abused, and devalued within Western society.”
בעולמות הההריון והלידה הניתוק הזה הופך גלוי במיוחד.
קל לדבר על אלימות מיילדותית, פרוטוקולים נוקשים ועל הפרדיגמה הרפואית הרואה בלידה פתולוגיה ועסוקה בשיח של סטטיסטיקה ובטיחות. אך אלה אינם שורש הבעיה. אלו הסימפטומים בלבד.
שורש הבעיה, התחלואה העמוקה, היא תרבות המלמדת ילדות, נערות, נשים וזקנות (וגם גברים) להתנתק מכוחות החיים שלהן.
לידה, במהותה, היא ביטוי מובהק לאותו כוח חיים. היא חיבור עמוק בין גוף, רגש ותודעה. כשאישה יולדת בתוך תרבות המספרת לה שוב ושוב שגופה מסוכן, פגום, בלתי צפוי וזקוק לפיקוח חיצוני, היא לומדת לא לסמוך עליו ולא לסמוך על עצמה.
כשאנשי/ נשות מקצוע מחונכים בתוך אותה תרבות, גם הם לומדים לפחד מהכוח הזה. האלימות אינה נולדת מרוע, היא נולדת מניתוק ומפחד. רבים מהם מעולם לא נחשפו בעצמם ללידה המתקיימת מתוך אמון עמוק בגוף האישה ובכוחותיה. הכשרתם המקצועית מתרחשת כמעט תמיד בתוך מודל המדגיש סכנה, ניהול ושליטה.
בתוך מציאות כזו קשה לדמיין אפשרות אחרת. מי שלא צפה או חווה (גם אם לא בעצמו) לידה שמכבדת מרחב, קצב והקשבה יתקשה להאמין שהיא קיימת או להבין מה נדרש כדי לאפשר אותה. לכן רבות מאנשי המקצוע ממשיכים לפעול מתוך תחושת שליחות של הצלה. אין זו בהכרח יהירות או אדישות, אלא תוצר של תרבות מקצועית המלמדת לראות באישה אובייקט לניהול. ובתוך המסגרת הזו נשכחת הפעולה הבסיסית ביותר: הקשבה. לא משום שהיא תוספת נעימה לטיפול, אלא משום שהיא תנאי בסיס הכרחי לבטיחות, לכבוד ולחיבור לכוחות החיים הפועלים בלידה.
הסימפטומים של הניתוק אינם מתקיימים רק בתוך הממסד הרפואי. הם מופיעים גם בתעשייה העצומה שצמחה סביב לידות במרחבים המגדירים את עצמם אלטרנטיביים. אינספור שיטות, טיפולים והבטחות לתקן אגנים, ליישר גופים ולהכין נשים ללידה “נכונה” משקפים לעיתים את אותו פחד בסיסי מהגוף עצמו. גם כאן הגוף מוצג כמשהו הזקוק לתיקון מתמיד. כאשר טיפול/ שיטה – רפואית או אלטרנטיבית, ניזונה מן הרעיון שנשים זקוקות לשיפור כדי להצליח ללדת באופן מסוים, היא משעתקת את הניתוק במקום לרפא אותו.
מהצד השני הביטוי של אותו הניתוק מופיע אצל נשים בצורך בישועה , בהצלה חיצונית. אין זו חולשה אישית, אלא תוצאה של חינוך מתמשך לאי אמון בגוף. מערכת המושתתת על פחד מחזקת את התלות הזו ובכך משמרת את עצמה.
זהו מעגל המזין את עצמו: פחד מוליד שליטה, שליטה מעמיקה את הניתוק, והניתוק מצדיק עוד שליטה.
שינוי אמיתי בעולם הלידות אינו יכול להיות רק רפורמה רפואית. הוא מחייב חיבור מחדש לכוח הארוטי, לכוחות החיים. חיבור המכיר בכך שידע מקצועי ותמיכה רפואית חשובים, אך אינם תחליף לכוחות ולבחירה של נשים. תפקידם אינו להציל נשים מגופן, אלא לפעול (או בעיקר לא לפעול) לצד, בכבוד ובהקשבה.
ולצד זה צריכה להתעורר מחדש תרבות המגדלת ילדות ונערות להכיר ולחקור את גופן, לסמוך על תחושותיהן, לדעת לזהות אותן ולדבר אותן ולראות בעצמן מקור של ידע, לתת מקום של כבוד למחזוריות הנשית, למיניות ולמערכות היחסים.
האלימות המיילדותית והפרדיגמה הרפואית השולטת אינן האויב, הן איתות. הן מספרות לנו עד כמה התרחקנו מכוחות החיים המקיימים אותנו. החיבור מחדש אליהם אינו רומנטיזציה של הטבעי ואינו דחייה של הרפואה, הוא התרחבות הכרחית של היחסים.