מדוע לידה חשובה

מדוע לידה חשובה?

הוגה הדעות והאקו- תאולוג האמריקאי תומאס ברי (Thomas Berry) כתב שהמשבר הגדול של זמננו הוא משבר של הסיפור.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו ועל מקומנו בעולם.

זהו סיפור שלפיו האדם נפרד מהטבע; שהעולם הוא אוסף של דברים שצריך לנהל, למדוד, לחזות ולשלוט בהם. סיפור שבו אי- הוודאות היא איום.

אבל יש גם סיפור אחר, כזה שנשמע היום פחות.

סיפור שבו האדם אינו עומד מעל הטבע, אלא שייך אליו. אנחנו לא צופים בחיים מבחוץ ולא מנהלים אותם. אנחנו חלק ממארג אחד של חיים, והאופן שבו אנחנו פוגשים את העולם מעצב גם אותנו וגם אותו.

לידה היא אחד הרגעים הנדירים שבהם תפיסת העולם שלנו מפסיקה להיות רעיון מופשט והופכת למעשה. כי לידה היא לא רק הרגע שבו תינוק נולד.

היא המקום שבו מתגלה במה אנחנו באמת מאמינים:

האם העולם הוא מקום שאפשר לתת בו אמון?

האם הגוף הוא חכם, או מסוכן?

האם ידע מגיע מתוך הקשבה, או רק מתוך מדידה ושליטה?

ואיזו מערכת יחסים אנחנו מבקשות לקיים עם החיים עצמם?

הפילוסופית היהודייה- אמריקאית חנה ארנדט (Hannah Arendt) טענה שבניגוד למסורת פילוסופית ארוכה שהתמקדה במוות, העובדה המכוננת ביותר של הקיום האנושי אינה שאנחנו בני תמותה (mortality), אלא שאנחנו נולדים – Natality.

מבחינתה, כל אדם שנולד מביא לעולם התחלה שלא הייתה קיימת קודם.

לא רק גוף חדש, אלא אפשרות חדשה : לפעול, לחשוב, לאהוב, ליצור, לשנות.

העולם, מבחינת ארנדט, אינו קבוע. הוא מתחדש בכל פעם שנולד אדם, מפני שכל אדם מסוגל להתחיל משהו שלא היה לפניו.

היא כתבה:

"The miracle that saves the world… is ultimately the fact of natality."

כלומר, הנס שמאפשר לעולם להתחדש הוא עצם העובדה שבני אדם נולדים. כל לידה היא הכרזה שהעתיד עדיין פתוח.

ואם כל לידה היא תחילתה של אפשרות חדשה בעולם, אז השאלה שצריכה להישאל היא:

מה קורה בהתחלה הזאת?

האם אנחנו מתייחסות אליה כאל תקלה פוטנציאלית שצריך לנהל?

או כאל רגע של יצירה, שדורש ענווה, הקשבה והבנה שאנחנו מלוות התחלה של משהו גדול מאיתנו?

ברי מזכיר לנו שאנחנו זקוקים לסיפור חדש על מקומו של האדם בתוך מארג החיים.

ארנדט מזכירה לנו שהכוח הגדול ביותר של האנושות הוא היכולת להתחיל מחדש.

לידה היא המקום שבו שני הרעיונות האלה נפגשים.

בשנים האחרונות נדמה שהשיח על לידה הלך והצטמצם לשאלה אחת: בטיחות.

בטיחות היא כמובן חיונית. אבל כשהיא הופכת לשפה היחידה שבה אנחנו מדברות על לידה, אנחנו מפסיקות לשאול שאלות על אמון, משמעות, קשר והתחלות.

השיח על החיים מצטמצם לשיח של ניהול סיכונים, אבל בני אדם אינם רק יצורים שצריכים לשרוד. אנחנו גם יצורים שמחפשים משמעות, קשר, שייכות והתפתחות.

אולי זו בדיוק הקריאה של תומאס ברי- להחליף את סיפור השליטה בסיפור של השתתפות.

להסכים ולהעיז לא לראות את עצמנו כמנהלי החיים, אלא כחלק מהם.