שחיקה

יש משהו לא נעים ושוחק בלהיות תמיד בצד שלא מסכים. בצד המתנגד. להיות זו שאומרת שוב ושוב מה לא עובד, מה לא בסדר. בשבועות האחרונים הרגשתי את השחיקה הזו מאוד. הרגשתי קצת לבד. אני מדברת, שוב ושוב, ומסביבי עולים קולות שאומרים: זה המצב. אין מה לעשות. זה לא בידיים שלנו. צריך להשלים עם המציאות.

אני מבינה היטב מאיפה מגיע הייאוש הזה. עבודה בתוך מערכות שוחקות והיררכיות, מערכות שלא תמיד רואות את האנשים שבתוכן, ושלעיתים שוכחות את מי הן אמורות לשרת. שמדכאות את האמונה שאפשר אחרת.

אתמול הגעתי לכנס של התנועה לחופש הבחירה בלידה, הקשבתי לנשים אחרות שמדברות על הקשיים שבדרך, והיו שיחות והרצאות מעוררות מחשבה על לידה ועל עתידה. ומעל כל זה פגשתי חברות וקולגות, וגם נשים שפגשתי בפעם הראשונה, ומיד הרגשתי את החיבור המשותף, זה מילא אותי בכוח והזכיר לי שוב ושוב שאני לא לבד, שאנחנו לא לבד בדרך. גם מעבר למחלוקות שקיימות בינינו, יש כאן רצון משותף, עמוק ואמיתי, לשנות ולהיטיב.

בסוף הכנס תמי ביקשה שנעצור לרגע ונדמיין את עולם הלידה שהיינו רוצות לראות כאן. לי עלתה תמונה מאוד ברורה של איך עולם כזה יכול להיראות, וכשפתחתי את העיניים גם ראיתי את מי שדמיינתי יושבות לצידי.

שינוי קורה כל הזמן, ממש עכשיו. גם המערכות הכי שמרניות והכי מקובעות יודעות לזוז. חשוב לזכור את זה. כשאני צריכה תזכורת ליכולת של מערכת הבריאות להשתנות כמעט בן- לילה, אני חוזרת שש שנים אחורה  לרגע שבו נגיף אחד טלטל ושינה את פני המערכת. אולי זה לא היה השינוי שרציתי שיקרה, אבל זו הוכחה בשבילי שהגמישות והיכולת כבר קיימות. נשאר רק לעבוד על הרצון.

“Active Hope is not wishful thinking. It’s the courage to face the facts, let go of the outcome, and act on behalf of what we love.”  Joanna Macy