עולמות ההריון והלידה משקפים בצורה מדויקת את מה שקורה בעולם. הכל מקצין, מקוטב, וכולל מלחמות ומאבקי כוח לגבי בטיחות, מקצועיות ושליטה. בתוך התרבות המערבית, הורגלנו למסור את הכוח שלנו לגורם חיצוני: למטפלים, לשיטות, למערכות, לדמויות סמכות, למשפיענים. שוב ושוב אנחנו משתיקות את הסמכות הפנימית ומעבירות אותה אל ידיים מומחיות, חיצוניות.
כדי להתחיל ולהניע שינוי עמוק כזה שמחזיר את הלידה, את הגוף ואת הסמכות לאישה עלינו לבחון באומץ את מבני הכוח שסביבנו.
הנהגה יחידנית, בין אם רפואית, טיפולית או רעיונית אינה יכולה להחזיק לאורך זמן ונועדה בסופו של דבר לכישלון.
ריכוז כל הכוח והסמכות בידיים של מערכת, אדם, או שיטה אחת כמעט תמיד יוצר יחסי תלות, מייצר אי־שוויון, ובסופו של דבר מוביל לאכזבה וכאב.
אני לא מציעה שכל אלה ייעלמו בבת אחת, אלא להזכיר לנו לא למסור את הכול ולא לוותר על הכוח שלנו כל כך מהר.
ולמה מיילדות והפרדיגמה המיילדותית הן התשובה בעיניי?
כי מיילדות היא מעשה אמהי בעולם.
היא אינה מבוססת שליטה, אלא הקשבה.
היא לא פועלת כסמכות על, אלא כליווי.
היא לא היררכית, אלא יוצרת מרחב שבו מתרחשת הליכה משותפת בדרך.
אנחנו חיות עכשיו באחד השלבים המטלטלים ביותר בהיסטוריה שלנו.
אנחנו בתוך תעלת הלידה בשלב מעבר ארוך, כואב, מתיש. כדי לצלוח אותו, לא נוכל להמשיך להשתמש במבני כוח ישנים .
אנחנו נדרשות להיפגש, להתרחב, להחזיק אחת את השנייה, ולבנות הנהגה שמבוססת על תנועה משותפת.