השבוע קיימנו את המפגש הראשון של פרויקט שחלמנו אותו הרבה זמן: מפגש מיילדות בקהילה. היו שם מיילדות בית ומיילדות בית חולים, מיילדות ותיקות וחדשות שבאו לשבת יחד ולחלום מיילדות אחרת.
נפגשנו ביער, סביב האש, הכרנו, סיפרנו על הדרך שלנו, שיתפנו בקשיים ובמחסומים שאנחנו פוגשות ובסוף גם ישבנו לדמיין יחד מה אנחנו רוצות שיהיה כאן עבור נשים ועבור מיילדות. היה ת ע נ ו ג !
בספרה – Pleasure Activism: The Politics of Feeling Good מתארת אדריאן מארי בראון (Adrienne Maree Brown) שעונג, קשר וחיבור עם אנשים הם אינם מותרות. הם מקור כוח חיוני בעולמות שוחקים. עונג משותף מחזיר לאנשים את היכולת לנשום, להתחזק ולהמשיך לפעול.
וזה נכון במיוחד עבור מיילדות שמתקיימות במרחב של מערכות רפואיות היררכיות,
העבודה בתוך המערכת דורשת מאיתנו לעמוד מול עומסים, פרוטוקולים, לחצים, אחריות, ולעיתים גם חוסר אונים. זה יוצר שחיקה ותסכול שמבודדים אותנו מהקול הפנימי ומתחושת השליחות שרובנו מרגישות.
כדי להצליח להמשיך לחתור לשינוי ולהמשיך ולהתעקש על הישרדות מקצוע המיילדות אנחנו לא יכולות להישאר במאבק הזה לבד.
אני זוכרת את השנה הראשונה שלי בחדר לידה בתור מיילדת צעירה. זו היתה שנה הישרדותית. כמעט תמיד בכיתי במהלך או בסוף המשמרת. רבתי המון, ננזפת המון, הייתי מגיעה הביתה סחוטה רגשית ועצבנית אחרי כל משמרת.
צורת המאבק הזו לא הייתה יכולה להמשיך כי היא לא הייתה ברת קיימא והיא כילתה את כל המשאבים שלי.
“Struggle alone burns us out. Shared pleasure sustains us.”
לעומת זאת ניסיון להניע שינוי מתוך יצירת קהילה ועונג מזכיר מאוד את העקרונות של הפרדיגמה המיילדותי שאותה אנו מבקשות לשמר ולחדש: קהילה, בריאות, איזון, חופש ובטחון.
אני מאמינה שרעיונות חדשים מתפשטים טוב יותר, לא דרך מאבק, אלא דרך חוויה משותפת.
באופן הזה, הפרדיגמה המיילדותית עצמה היא צורה של אקטיביזם, כזו שמפוררת את ההיררכיה ומחזירה אותנו אל הגוף, אל הקהילה ואל עצמנו.